פסק-דין בתיק ע"פ 47248-08-11

כב' השופט א. קיסרי :

בפנינו ערעור המדינה על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט וויליאם חאמד) מיום 9.6.11 בת"פ 18932-03-10 שבה בוטל, מחמת הגנה מן הצדק, כתב האישום שהוגש כנגד המשיב.

רקע וההליכים בבית משפט קמא

על פי הנטען בכתב האישום גידל המשיב שתילי קנאבוס ללא היתר סמוך לכביש 7355 ליד הכניסה הראשית ליישוב הררית, והם נתפסו ביום 23.7.07 ונמצא כי משקלם 13.30 ק"ג נטו. בדו"ח פרטי תפיסת הסם (נספח א2 לתשובה) נקבע כי מדובר בתשעה שתילי קנאבוס במשקל של 11 ק"ג ברוטו.

נוכח ההבדלים שהתגלו במשקלי החומר התפוס עתר המשיב לצו המורה למערערת לאפשר לו לבדוק את החומר על ידי מומחה מטעמו, ובהחלטה מיום 11.10.10 הורה בית משפט קמא למערערת לאפשר למשיב לעשות כן. המשיב פנה למערערת בבקשה לבדוק ולשקול את החומר, והמערערת השיבה במכתב מיום 30.11.10 כי קיימות שתי אפשרויות לביצוע הבדיקה האמורה: האחת, העברת החומר התפוס לבדיקת מומחה נגדי בכפוף למספר תנאים והגבלות; והשנייה, ביצוע הבדיקה במתקן משטרתי. בשתי האפשרויות האמורות נדרש המשיב לשלם שכר לשוטר המלווה את הבדיקה. בעקבות דרישות המערערת פנה המשיב לבית המשפט קמא בבקשה להורות לה לאפשר את בדיקת החומר התפוס במשרדי המשטרה ללא כל הגבלות, תנאים או תשלום. בהחלטה מיום 25.1.11 קבע בית משפט קמא כי על המערערת לאפשר למשיב לבדוק את החומר שברשותה תוך 45 יום ללא כל דרישות או תנאים מוקדמים, והבדיקה תיערך במתקני המשטרה ובנוכחות נציג מטעמה או מטעם המערערת. בין הצדדים התקיימה חליפת מכתבים על מנת לתאם את מועד הבדיקה, אולם מועד כזה  לא נקבע, ובדיון שנערך ביום 13.4.11 הורה בית משפט קמא, פעם נוספת, לאפשר למשיב את בדיקת החומר התפוס ושקילתו בתוך 30 יום. בהחלטה זו ציין בית משפט קמא כי " במידה וההחלטה הנ"ל לא תבוצע בפרק הזמן הנ"ל... בית המשפט ישקול בחיוב, בהעדר נימוקים מיוחדים שיצדיקו אחרת, לבטל כתב האישום בשל הגנה מן הצדק, תוך חיוב המדינה בהוצאות". המערערת הודיעה למשיב כי ניתן לערוך את הבדיקה בכל מועד החל מיום 16.5.11 ובתגובה מסר המשיב למערערת ארבעה מועדים אפשריים לביצוע הבדיקה. על אף הודעתו זו של המשיב וחרף שהייתו בירושלים במועדים אלו לשם ביצוע הבדיקה במעבדה במשטרת ירושלים, לא התקבל אישור מהמערערת לביצוע הבדיקה במועדים הנ"ל. בדיון שהתקיים ביום 9.6.11 עתר המשיב לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

החלטת בית משפט קמא

בית משפט קמא קבע כי החומר התפוס, נשוא כתב האישום, הוא "חומר חקירה" אשר חובה על המערערת להמציאו לבדיקת ההגנה, ואמר כי:

"מדובר בזכות מהותית של הנאשם כאשר אי קיומה פוגע קשות בזכותו להליך הוגן וסיכויי הגנתו כנגד האשמה המיוחסת לו. אי קיום זכות זו לעיין בחומר חקירה, מהווה פגיעה בכללי הצדק.

למאשימה ניתנו מספר הזדמנויות לאפשר לנאשם לעיין בחומר החקירה, היינו לבדוק את החומר הנטען בכתב האישום... ובחלוף פרק זמן בלתי סביר לאפשר עיון בחומר החקירה כאמור, נמצא כי זכות זו הופרה באופן בוטה, ללא כל הסבר מניח את הדעת לכך.

התנהלות זו של המאשימה בלתי נסבלת וגורמת עיוות דין, פוגעת בזכויות הנאשם להליך הוגן, והימשכות ההליכים נגדו שעה שהוא טוען לחפותו, כאשר הימשכות ההליכים כאמור נגרמת שלא מסיבה התלויה בו וחרף בקשותיו החוזרות ונשנות לקבל את חומר החקירה כדי לנהל את הגנתו כראוי, לא עשתה המאשימה לאפשר זאת".

עוד ציין בית משפט קמא, כי הגם שלפי סעיף 77 לחסד"פ לא יגיש התובע במהלך המשפט ראיה שלא ניתנה לנאשם האפשרות לעיין בה, אלא שהוא לא מצא להסתפק בכך ותחת זאת  הוא קבע כי " ההתנהגות הבלתי נסבלת של המאשימה ..., נוכח העובדה כי מדובר בראיה מהותית ביותר שעל בסיסה הוגש כתב אישום שעניינו החזקת אותו תפוס ע"י הנאשם, ובהעדר תפוס זה, אין קיום לאישום" ובהתאם לכך הוא הוסיף וקבע כי חלה במקרה זה הגנה מן הצדק והורה על ביטול כתב  האישום.

הטענות בערעור

המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה כשהורה על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, וכי מקרה זה אינו נמנה על המקרים המקימים את הבסיס לביטולו של כתב אישום המערערת טוענת עוד כי בית משפט קמא נמנע מלבחון את עניינו של המשיב בהתאם למבחן התלת-שלבי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לעניין החלת דוקטרינת הגנה מן הצדק (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (" עניין בורוביץ")), וכי החלתו של מבחן זה בעניינו של המשיב מובילה למסקנה שיש לדחות טענה זו. עוד טוענת המערערת כי חומרת המעשים המיוחסים למשיב, כמו גם הפגיעה בציבור, מצדיקים את העדפת האינטרס הציבורי בבירור דינו של המשיב. לטענת המערערת, אף אם נפלו פגמים בהליך, הרי שלבית המשפט הסמכות ושיקול הדעת לרפא פגמים אלה באמצעים מתונים יותר מביטול כתב האישום. המערערת מוסיפה וטוענת כי המשיב לא הציג כל ראיה לעניין הנזק שלכאורה נגרם לו כתוצאה מחלוף הזמן, וכי אין מדובר בשיהוי המגיע לכדי עיוות דין אלא רק בשיהוי של חודשים ספורים. לבסוף טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא עת הורה במסגרת החלטת ביניים שבדיקת מומחה ההגנה תיעשה על חשבון משטרת ישראל או התביעה.

מנגד מצדד המשיב בהחלטתו של בית משפט קמא. לטענתו המערערת נמנעה מלקיים את החלטות בית המשפט, וכן לא אפשרה למשיב לשקול ולבדוק את החומר התפוס במשך כשמונה חודשים. המשיב טוען כי מעשיה ומחדליה של המערערת גרמו לו עינוי דין רב ומתמשך ופגעו באופן ממשי ביכולתו להתגונן ובזכותו הבסיסית לניהול משפט הוגן.

דיון

דין הערעור להתקבל.

תכליתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" היא הבטחת הליך פלילי הוגן, והיא משמשת כלי ייחודי בידי בית המשפט לבטל כתב אישום במקום שבהגשתו או בבירורו יש משום פגיעה בחוש הצדק כפי שבית המשפט רואה אותו (ע"פ  4988/08 איתן פרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.8.11)). מקורה של דוקטרינה זו במשפט הפלילי האנגלי והיא נקלטה אצלנו בפסק דינו של בית משפט בע"פ  2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996) (" עניין יפת") (על דוקטרינת הגנה מן הצדק במשפט הפלילי האנגלי ראו: י' נקדימון, הגנה מן הצדק, עמ' 36-29 (2003)). בעבר, וכפי שנקבע בעניין יפת, הייתה תחולתה של הגנה זו מצומצמת והיאיוחדה רק למקרים שבהם הרשות עשתה שימוש פרוע, בלתי חוקי או בלתי הוגן בסמכויות שניתנו לה, כאשר המבחן לתחולת הגנה זו היה "מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", קרי, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם או במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, כך שבית המשפט עומד פעור פה מולם ואין הדעת יכולה לסבלם (יפת, שם עמ' 370). לימים, ונוכח ביקורת שנמתחה על אמת המידה המצומצמת להחלת הדוקטרינה כפי שזו נקבעה בעניין יפת,  הרחיב בית המשפט את גדריה של ההגנה גם למקרים שבהם לא מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשות, כמו למשל רשלנותה, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשות אך מתחייבת המסקנה כי לא ניתן להבטיח קיומו של משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (בורוביץ, שם עמ' 806-808). בעניין בורוביץ בית המשפט הדגיש כי תכליתה של הגנה זו היא עשיית צדק עם הנאשם ולא הפעלת ביקורת על רשויות האכיפה (שם, עמ' 807) וכי טענה זו שמורה רק למקרים נדירים ביותר וקיצוניים (רע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 18.3.07)). בעניין בורוביץ קבע בית המשפט העליון מבחן תלת-שלבי לבחינת אמות המידה להחלת הגנה על הצדק:

" בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים".